לא פעם מגיעים אלי לקוחות עם צוואה כתובה כשהם בטוחים שיש לפעול בדיוק על פיה. אלא שבדיני ירושה המציאות עשויה להיות מורכבת יותר, במיוחד בכל הנושא של דירות.
אתחיל בדוגמה אמיתית ועדכנית. אישה שחיה בזוגיות בפרק ב' הורישה בצוואתה לבנה את הדירה שרכשה לפני שהכירה את בן זוגה, הידוע בציבור. למרות הוראות הצוואה, בן הזוג, שחי עימה יותר מ-20 שנה, טען כי הוא בעל מחצית מהזכויות בדירה. בית המשפט קיבל את התביעה, קבע כי לבן הזוג מגיע מחצית מהדירה, והבן חויב בהוצאות בסך 40 אלף שקל.
מדוע? בית המשפט קבע כי במהלך השנים לא רק שהפכו השניים לידועים בציבור, אלא האיש העביר במשך שנים סכומים משמעותיים לחשבון שממנו שולמו המשכנתא והוצאות הבית, וכי גם שיפוץ הדירה מומן בחלקו מכספים משותפים. על בסיס מכלול הראיות נקבע כי התקיימה כוונת שיתוף ספציפית בדירה(תמ"ש 5919-11-22).
במילים אחרות, הצוואה קוימה כדין, אבל היא יכלה לחול רק על הזכויות שהיו שייכות למנוחה. זאת, בהתאם לכלל שאין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו.
על כן, אם הצוואה לא מספיקה, איך שומרים שהדירה שלכם תישאר במשפחה לאחר מותכם?
קודם בודקים מה שייך למנוח – ורק אחר כך מה כתוב בצוואה
זוהי נקודה בסיסית אבל חשובה מאוד בדיני ירושה. למרות האמונה המקובלת, צוואה אינה יוצרת למנוח בעלות בנכס. היא קובעת מה ייעשה ברכוש ששייך לו לאחר מותו.
לכן, כאשר מתעורר סכסוך, לעיתים השאלה הראשונה כלל אינה "מי היורש?", אלא "מה היה שייך למנוח ביום פטירתו?".
נניח, למשל, כי אדם כתב בצוואתו: "אני מוריש לבני את הדירה ברחוב הרצל". אם הוא היה בעל מלוא הזכויות בדירה, הדירה תעבור לבן במלואה. אבל אם מחצית מהדירה שייכת לאדם אחר, הצוואה אינה יכולה להעלים את זכותו של אותו אדם.
הדבר מקבל משמעות מיוחדת בסכסוכים בין ילדים מנישואים קודמים לבין בן או בת הזוג שנותרו בחיים. מצד אחד עומדת צוואה שבה ההורה ביקש להוריש את רכושו לילדיו. מהצד האחר עשוי לעמוד בן זוג שטוען כי חלק מהרכוש הרשום על שם המנוח היה למעשה רכוש משותף.
במקרה אחר (עמ"ש 4294-03-20) חיה אישה עם בן זוגה במשך כ-15 שנה. לאחר פטירתו היא טענה כי היא זכאית למחצית מזכויותיו מכוח הלכת השיתוף. בית המשפט המחוזי הכיר בה כידועה בציבור וקבע כי הוכחה כוונת שיתוף בנכסיו הפרטיים של המנוח. בין היתר ניתן משקל למשך הקשר ולאופיו, וכן לכך שהמנוח, שתואר כאדם דעתן ולא ערך הסכם ממון המחריג את נכסיו הפרטיים.
דירה מלפני הנישואים לא תמיד נשארת נפרדת
ישנם לקוחות המגיעים אלי ובטוחים כי דירה שקיבלו או רכשו לפני הנישואים תישאר רק שלהם לעולם. זאת, לאור סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג הקובע כי נכסים שהיו לאחד מבני הזוג ערב הנישואים, וכן נכסים שקיבל במתנה או בירושה במהלך הנישואים, אינם נכללים באיזון המשאבים.
אני נאלץ להסביר שגם כאן הדברים אינם מוחלטים. לצד הוראות החוק התפתחה בפסיקה דוקטרינת השיתוף הספציפי, שמאפשרת במקרים המתאימים להכיר בזכויות של בן הזוג גם בנכס שהיה שייך מלכתחילה רק לצד השני.
עם זאת, לא מספיק לומר: "היינו נשואים 25 שנה, ולכן מחצית מהדירה שלך שלי". הפסיקה הבהירה כי מעבר לעצם קיומם של נישואים וחיים משותפים, אפילו ממושכים, נדרש "דבר מה נוסף" המלמד על כוונה לשתף דווקא בנכס המסוים.
מה יכול להיחשב אותו "דבר מה נוסף"? למשל, תשלום חלק מהמשכנתא מכספים משותפים, השקעה משמעותית בשיפוץ ובהשבחת הדירה, התנהלות כלכלית המעידה שהצדדים התייחסו לדירה כאל רכוש של שניהם, או נסיבות נוספות המלמדות שבעל הדירה התכוון לשתף בה את בן זוגו.
חשוב גם לדעת שהפסיקה בנושא אינה מוגבלת רק לדירת המגורים. בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 2025 נקבע כי במקרים המתאימים ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפי גם בנכס חיצוני שאינו בית המגורים המשפחתי (בע"מ 5620/24).
צוואה והסכם ממון עושים שתי עבודות שונות
חשוב לציין כי באופן כללי, הסכם ממון עוסק בשאלה מה שייך למי, ואילו הצוואה עוסקת בשאלה מי יקבל לאחר המוות את מה שהיה שייך למנוח.
ההבחנה הזו חשובה במיוחד במשפחות בפרק ב'. נניח שבהסכם ממון נקבע כי מחצית מהדירה שייכת לבן הזוג. בעל הדירה אינו יכול לאחר מכן לערוך צוואה ולהוריש לילדיו את הדירה כולה, משום שהצוואה יכולה לחול רק על החלק שנותר בבעלותו. אבל גם הכיוון ההפוך נכון. הסכם ממון שקובע הפרדה רכושית מוחלטת אינו בהכרח שולל מבן הזוג את זכותו לרשת לאחר הפטירה, בהעדר צוואה הקובעת אחרת.
אז איך משאירים את הדירה לילדים?
נניח שאתם נמצאים בפרק ב'. יש לכם דירה שרכשתם שנים לפני שהכרתם את בן או בת הזוג, ואתם רוצים שבבוא היום היא תעבור לילדים שלכם.
הצעד הראשון והמתבקש הוא לערוך צוואה. אבל כפי שראינו, לפעמים צוואה לבדה אינה מספיקה. לכן במקרים המתאימים כדאי להסדיר גם את יחסי הרכוש בין בני הזוג. אצל בני זוג נשואים ניתן לעשות זאת באמצעות הסכם ממון, ואצל ידועים בציבור באמצעות הסכם המסדיר את החיים המשותפים והרכוש. בהסכם ניתן להבהיר, למשל, שהדירה שהביא אחד הצדדים לקשר תישאר בבעלותו הנפרדת וכיצד יטופלו השקעות, שיפוצים או תשלומים שיבצע בן הזוג האחר. הסכם ממון בין בני זוג נשואים טעון את האישור הנדרש בדין, ואישורו בבית המשפט מעניק לו תוקף של פסק דין.
אבל לא פחות חשוב מהמסמכים הוא מה שעושים בפועל. אם אדם כותב בהסכם ובצוואה שהדירה שייכת לו בלבד, אך במשך 20 שנה בן זוגו משלם מחצית מהמשכנתא, מעביר מאות אלפי שקלים לשיפוץ ומתנהל ביחס לדירה כבעלים לכל דבר, הוא עלול להשאיר אחריו כר פורה למחלוקת.
זאת ועוד, אם בן הזוג משתתף בשיפוץ או בתשלומים הקשורים לדירה, רצוי להסדיר מראש מה משמעות התשלום: האם הוא מקנה זכויות? האם מדובר בהלוואה? האם הכסף יוחזר? ככל שהדברים נשארים עמומים במשך שנים, כך גדל הסיכוי שמישהו אחר יצטרך לפרש אותם לאחר הפטירה.
לכן, כששואלים אותי כיצד אפשר להגדיל את הסיכוי שהדירה אכן תישאר לילדים, התשובה שלי היא שצריך לדאוג לכך ששלושה דברים ידברו באותה שפה: הצוואה, ההסדרה הרכושית בין בני הזוג וההתנהלות בפועל.
צוואה לא מספיקה
צוואה היא חלק חשוב מתכנון הירושה, אבל היא אינה יכולה לפתור מחלוקת בשאלה למי הנכס שייך מלכתחילה. במיוחד בפרק ב', מי שרוצה להבטיח שהדירה תעבור לילדיו צריך לחשוב לא רק על היום שאחרי, אלא גם על ההתנהלות הרכושית במשך החיים.
ככל שהצוואה, ההסכם והמציאות בפועל מספרים את אותו סיפור, כך קטן הסיכון שלאחר הפטירה הילדים ובן הזוג ימצאו את עצמם מנהלים בבית המשפט את הוויכוח שהמנוח ביקש למנוע.
משרדנו עוסק בדיני מקרקעין, ירושה וצוואות, לרבות בסכסוכים מורכבים שבהם משתלבות שאלות של ירושה וזכויות בנכסי מקרקעין. המשרד מעניק ליווי משפטי הן בתכנון ובהסדרת הזכויות מראש והן בייצוג בסכסוכים, תוך התאמת הפתרון המשפטי לנסיבותיו של כל מקרה.
